בסיום הדוקטורט בכימיה לא היה לי מושג במה אני רוצה לעבוד אך דבר אחד היה לי ברור, אני לא עובדת יותר במעבדה. אני אוהבת ללמוד ולחקור אבל לא חומרים. בכתיבת התזה, אבא של שכן הציע להעביר את הקו"ח שלי למשרד בטחוני. כמובן עניתי "כן" בהתלהבות. לאחר חודש יצרו איתי קשר ועברתי תהליך מיון במשך חצי שנה, לבסוף התקבלתי. הייתי מאושרת, התקבלתי לעבוד במשרד בטחוני. חתמתי על חוזה לשנה מבלי לדעת מה בדיוק התפקיד ובשכר יחסית נמוך .
תוך כמה חודשים בתפקיד הבנתי שזה לא בדיוק מה שאני מעוניינת לעשות. לאחר מכן התחיל קורס הכשרה מקצועי שסבלתי במהלכו. לאחר שיחת המוטבציה השנייה עם מפקד הקורס שאמר שאני צריכה להתאמץ, ויתרתי והודחתי אחרי 5 חודשים בקורס. מאחר שהייתי חתומה לחוזה שנתי, חיפשתי תפקיד אחר במשרד.
כולם ניסו לעזור התראיינתי ובדקתי יחידות אחרות במשרד, חברות מהדוקטורט אמרו שלא כדאי לי לעזוב ובחוץ אין עבודה לכימאים. בסיום חוזה קיבלתי מכתב פיטורין מאחר שהעדפתי ללכת. בבית לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות , אפילו לא ידעתי איזה תפקיד לחפש. אני יודעת שאני אוהבת לחקור אך בעיקר אנשים. כעבור חצי שנה פנו אליי מאינטל (עבדתי שם כסטודנטית בעבר) הציעו לי תפקיד טכנולגי מעניין.
לפעמים היכולת לשחרר ולעזוב משהו שאינו מתאים או מעניין מאפשר למשהו חדש וטוב יותר עבורנו להגיע. לא תמיד נידע מתי או איך זה יתרחש יהיה אך כשסומכים על היקום, העבודה המתאימה מגיעה.
Commentaires