יש לי פסוריאזיס מכיתה ד' ועם כל רופא ותרופה שקיבלתי המחלה החמירה והפכתי להיות סגורה וביישנית. חברות תמיד היו לי ש"הגנו" עליי מפני אנשים ששאלו אותי מה זה. בתחילת כל קיץ הלכתי לקייטנה בים המלח והכרתי שם אנשים מקסימים שגם התמודדו עם המחלה והאי נעימות הנלוות אליה.
עם השנים למדתי לאזן את עצמי וגם הורדתי מוצרי חלב ולפתע המחלה נעלמה. מכיתה ח' בערך כבר לא היה לי כמעט כלום. אומנם נשארתי ביישנית והביך אותי מאד כשהסתכלו עליי אבל לפחות כבר לא סבלתי מהמחלה. עדיין מידי פעם זה מתפרץ בקטנה ומזכיר לי שאני כנראה לחוצה או לא מאוזנת.
למרות ששנים כבר אין לי כמעט, עדיין שאלתי את עצמי למה ? למה יש לי אותה? כל מה שעלה לי שזאת מתנה בשבילי לפתח את יכולת האיזון העצמי. זה עוזר לי להסתכל על החיים בצורה אחרת ולקבל כמעט כל דבר שקורה בלי שיפוט או הזדהות. לפעמים אני אפילו רואה את החיים כסרט ומשחק מעניין ואיך כל האנשים מתרוצצים ומנסים לעבוד על עצמם ולהשתפר, להבין במקום להשתחרר ולהנות (משהו שגם לי עדיין לא קל) .
זה קצת מצחיק בעיניי איך אנחנו לא רואים שהכל אשלייה ולוקחים הכל באופן אישי. מבחינתי לחיות באיזון וללא מתח זה טבעי והכרחי.
Comments